מנכ"לים שלא מקבלים פניות מבחוץ לא מרגישים "שווים ונחשבים"

"תרחיש כזה קורה על רקע של מספר סיבות: המנכ"ל לא עושה מספיק יחסי ציבור, הוא לא מתחכך מספיק בקוקטיילים הנכונים, הנטוורקינג שלו לא מספק או שהוא עוסק כיום בניהול חברה שמצויה בנישה עסקית אפורה. במקרים כאלה החששות שיושבים לו על הלב הן שאלות כמו: מה יקרה? האם אתקע לכל חיי בחברה הזאת? האם במהלך הקריירה בעתיד אאלץ להסתפק בחברה קיקיונית יותר? האם הפסקתי להיות אטרקטיבי? הכרסום הוא לא רק בערך העצמי שלו אלא גם כלפי חוץ, שהרי כל הסביבה רואה מה קורה לקריירה שלו.

"אם ניקח לדוגמה את פסגות, שחיפשו מנכ"ל במקום רועי ורמוס. עוד לפני שבכלל פנו למועמדים הייתה רשימה, ואם הגיבור שלנו לא נמצא שם הוא נעלב וחש שהערך שלו פוחת בשוק. הוא מרגיש שהוא לא נמדד רק על-פי מה שהוא עשה והצליח, אלא גם על-פי כמה פעמים הוא הוזכר בעיתונות".

– איך מתבטאות החרדות מקריירה תקועה?

"באמירות כמו: האם אין לי סיכוי? כבר אין בשוק תפקידים ראויים? או – איך אני משתרבב לרשימות הללו? החרדות והמתחים הללו מייצרים לעתים העמדת פנים באמירות כמו 'יש לי זמן', 'אני בררן', 'טוב לי פה', כשבסאב-טקסט אני שומעת את הסטרס ואת החרדה ש'אני עלול להיתקע בחברה הזו לאורך זמן ולהיעצר באמצע ההמראה שלי בקריירה'.

"פתאום הוא מגלה שכללי המשחק בקצה הפירמידה אחרים ושלא מספיק להיות מוצלח רק מבחינה ניהולית. זה דומה מאוד לאומן של יצירה אחת, שהוא מרגיש שהוא לא יכול יותר להתקדם ולעשות. בחברה נחשבת וממותגת, קריירה תקועה לא תזיק לרקורד האישי שלו אבל אם הוא מנהל חברה פחות ממותגת, הרי שגם אם הוא מצליח מבחינה מקצועית נדבקת לו סטיגמה של 'תקוע', של אחד שלא מתקדם".

– מהי מהות החרדה הזו, על מה זה יושב?

"זה יושב על המקום של השאפתנות שלא יודעת שובעה. האנשים הללו צריכים שהמכל של ה'טפיחה על השכם' יתמלא כל פעם מחדש מעצם זה שהם מקבלים פניות מבחוץ. הם לא מסתפקים בכך שהם נחשבים רק בעיני עצמם, בעיני העובדים שלהם או בעיני בעלי המניות שלהם. לדידם כל זה לא מספיק, הם רוצים להיתפס כ'שווים ונחשבים' גם בעיני המיליה העסקי הרחב יותר. במילים אחרות, החרדה הזו יושבת על השאפתנות הטבעית והאופיינית למנכ"לים".